ברוכים הבאים לגליון ה-93 של DigitalWhisper!

 

לאחרונה התחלתי לקרוא את הספר: "Ghost in the Wires". הספר נכתב ע"י קווין מיטניק, ובו הוא מגולל את סיפור חייו. במהלך הדפים, מיטניק מספר על כל מיני אירועים ופעילויות האקינג שביצע במהלך שנות השבעים והשמונים (לפחות עד היכן שהגעתי בקריאה). המכנה המשותף לרוב המוחלט של הסיפורים הוא התמימות של הדמויות אותן מיטניק מהנדס חברתית. הוא התעסק עם לא מעט טכנולוגיה, אך נראה שכמעט בכל פעם - הדרך בה הוא הצליח לחדור לכל אותן מערכות ורשתות היא באמצעות הנדסה חברתית פשוטה.

 

בהרבה מקרים "כל" שעל קווין היה לעשות זה להשיג שמות של מספר עובדים מסניף אחד, להתחזות אליהם כאשר הוא היה מתקשר לסניף אחר, ולבקש מפקיד הקבלה את מספר המודם של חדר המחשב ואת פרטי ההתחברות. רשמתי את המילה "כל" בגרשיים, מפני שאז, על מנת להשיג את הפרטים הללו, עליו היה לחטט בפחי הזבל ("Dumpster Diving") של אותה החברה ולהשיג שמות של עובדים מכל מני תמלילים, פרטי חיוב או חתימות משלל מסמכים שמצא. זאת לא משימה בלתי אפשרית, אך אין מה להשוות לעומת הנוחות של היום: עידן שבו כל אדם מפרסם את קורות חייו ברשתות חברתיות, דואג לעדכן את התמונות שלו ושל משפחתו, או מפיץ ברבים מתי הוא בבית ומתי הוא בחופשת סקי...

 

לא רק ההתנהגות שלנו השתנתה, תפיסת המחשבה של רוב משתמשי האינטרנט היום השתנתה לחלוטין כלפי עניין הפרטיות: אם בעבר היינו קנאים מאוד לפרטיות שלנו והיה צריך לעבוד קשה מאוד על מנת לשכנע אדם למסור את פרטיו האישיים על גבי קווי הטלפון, היום הלחץ לשתף כל כך עז שכאשר מישהו מחליט לא לפרסם פרטים אודותיו (או שחס וחלילה אין לו פרופיל באחת מהרשתות החברתיות) - כולם חושדים שכנראה יש לו מה להסתיר.

 

בעידן הרשתות החברתיות, להשיג תמונה של בן אדם, ללמוד את סיגנון הכתיבה שלו או להבין היכן הוא מסתובב - זאת כבר לא משימה קשה. ההפך הוא הנכון - קשה מאוד היום להבדיל בין החיים הפרטיים של אדם לבין החיים החברתיים שלו, הכל שזור אחד בשני כך שנראה שכבר יש לא מעט אנשים ללא חיים פרטיים. בשיחה שהייתה לי השבוע בנושא פרטיות עם חבר עלה העניין של מעקב אחר משתמש לטובת התאמת פרסומות, וכאשר שאלתיו אם העניין לא מפריע לו, התשובה שקיבלתי הייתה: "תראה, אני הולך לראות בכל מקרה פרסומות כשאני נכנס לעמוד אינטרנט מסויים, אז דווקא נחמד לי שהן מותאמות אלי". והוא צודק - זה בהחלט נחמד יותר. אבל לא מעט שוכחים, שעל מנת להתאים לנו את הפרסומות, דפוסי הגלישה שלנו והרבה מידע אישי נלווה נמצאים בידי חברה כזו או אחרת.

 

ואם אתם שואלים: "כן, סבבה, אבל למה שזה יפריע לי? אין לי מה להסתיר" - זה בדיוק שינוי התפיסה שאני מדבר עליו! בעבר אנשים היו מתחלחלים רק מהמחשבה על כך. הסממנים הקטנים ביותר על כך שהמידע שלנו נסחר מאחורי הקלעים היה גורם לזעקות. והיום, מקרים כגון "קיימברידג' אנליטיקס" אפילו לא מעניינים את הציבור הרחב. בדיוק כמו שהיום כל אפליקציית פנס או שעון מעורר דורשת את כלל ההרשאות למכשיר הסלולארי שלכם ואנשים עדיין מתקינים אותן...

 

אני לא אנתרופולוג, אבל אני מוצא את זה בלתי נתפס, גם השינויי בתפיסה שעבר מקצה לקצה אך בייחוד המהירות שבה שינוי תפיסה זה התרחש. בספרו "ההיסטוריה של המחר", מספר פרופסור יובל נח הררי על "דת המידע", דת חדשה שלדעתו תהיה מרכזה של המציאות הקרובה (אם היא לא מרכזה כבר היום...). על פי דת זו, על הכל להיות מחובר אחד לשני ואין לחסום או לעצור ממידע לזרום בשום כיוון. ברור לי שחלק מהקוראים יהיו ספקנים לגבי עניין זה ויגידו שהוא קצת קיצוני ומגזים, אך גם ברור לי כי יש לא מעט קוראים שמרגישים שאנו כבר נמצאים במציאות כזו. אם דיברנו בעבר על לחבר מקררים או מזגנים וטוסטרים לאינטרנט, והיום אחד הטרנדים החמים הוא ה"טכנולוגיה הלבישה", ברור לי שבעתיד הלא רחוק בני האדם עצמם יהיו מחוברים לרשת האינטרנט (נכון להיום ניתן לראות פתרונות כאלה בעולם הרפואה - ציוד רפואי שמחובר לגוף החולה ומשדר טלמטריות על גבי הרשת) ומשם עד קץ הפרטיות המרחק קצר ביותר.

 

איך יראה עולם ההאקינג במציאות כזאת? כנראה מעניין מאוד וקטלני מאוד. מתקפות מניעת שירות על קוצבי לב, או ביצוע Spoofing על רכיבים המחוברים למערכת העצבים נשמע לי כמו טכנולוגיה שלא מעט גופים ירצו לשים עליה את ידם.

 

ואולי... ואולי אני רק מגזים כרגיל, סתם משתמש פרנואיד שמפחד להתעורר מחר ולגלות שחברה X שינתה את המדיניות שלה, וכעת כשרוצים לפתוח חשבון חדש, מספר טלפון זה לא מספיק, צריך לתת דגימת דם...

 

ואיך אפשר בלי התודות לכל מי שנתן מזמנו היקר והשקיע בשביל שגם החודש יהיה גליון מוצלח, אז תודה רבה לנעם משה, תודה רבה לאליק קולדובסקי, תודה רבה ל-D4d, תודה רבה לעו"ד יהונתן קלינגר, תודה רבה לליעד אברמוב ותודה רבה לעו”ד זיו קינן 

 

   

החודש, הגליון כולל את המאמרים הבאים:

• כבר תרמנו בבית - נכתב ע"י נעם משה ואליק קולדובסקי
  במאמר זה מציגים נעם ואליק ניתוח פוגען אשר הצליח למצוא את דרכו אל מחשביהם, הניתוח מתבצע מתוך נקודת מבטו של הצד הנתקף. המאמר יכלול חקירה מלאה של פוגען (הצד המגן) וביקורת נוקבת כלפי מפתחי הפוגען וטכניקות בהן ניתן היה להשתמש על מנת להקשות על ביצוע מחקר זה.

 

                                                         קריאה מהנה!

                                                                       ניר אדר ואפיק קסטיאל.