אמ;לק אני עוזבת!

לפני קצת יותר משנה אפיק נסע למסע של מספר חודשים וביקש עזרה בניהול הירחון, ואני התנדבתי.

לא חשבתי שתפקידי כעורכת ימשיך גם לאחר חזרתו של אפיק, אבל כשהוא הציע, זה היה נראה לי טבעי וברור שאמשיך לערוך את הירחון יחד איתו. מאז עבר קצת זמן, החלפתי עבודה, עברתי דירה, ואפילו הספקתי להתקע ביעד טרופי במלחמה עם איראן.

קצת מיומנה של עורכת:

לעיתים שלחתי רשימת דגשים, וקיבלתי מאמר שלא יושם בו אף לא דגש אחד. במקרים מסוימים קיבלתי מאמרים שכל ה-RTL שלהם מחורבש לחלוטין. היו מאמרים שערכתי בהם כמעט כל מילה, שכן המאמר היה בעצם שרבוט מחשבות של אדם חכם ומוכשר מאוד, אך עם מעט קושי בלשים את מחקרו על הכתב. אני הכי אוהבת את המאמרים שבהם לתמונות יש חיים משל עצמן ואני מנסה לנחש איפה בטקסט התמונה היתה אמורה להגיע. לפעמים, היה לי אפס כוחות לענות לכותבים, התבאסתי ששלחתי מאמר ערוך וקיבלתי מלא תיקונים, ממש לא רציתי לשבת בשבת לערוך את המאמר עם ה-67 עמודים, לא היה לי שמץ של מושג מה לכתוב בדברי הפתיחה (ותמיד תהיתי אם מישהו בכלל קורא אותם), והחודש, לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב אותם, כי אני שונאת פרידות.

אבל בכל חודש, הצלחתי. לערוך את כל המאמרים, להכין את הגליון, לענות לכל הכותבים, ליישם כל תיקון בסבלנות ולתת לכם, הקוראים, עוד גליון מוצלח של הירחון המדהים הזה.

המחויבות לירחון הגיעה ממספר סיבות

הראשונה והכי חשובה – אפיק. כמות ההערכה וההערצה שיש לי כלפי הבן אדם הזה היא בלתי ניתנת לתיאור, לא רק כי הוא יזם פרויקט אי שם בשנת 2009 והוא עד היום מתחזק אותו, אלא כי הוא מתחזק אותו בצורה מדהימה. היום בתור מישהי שהיתה אחראית בעצמה לירחון, אני יכולה להעיד כמה זה קשה, כמה משמעת עצמית ומוטביציה צריך כדי לתחזק את הדבר הזה, ואני מדברת על שנה וחצי, אפיק עושה את זה כבר כמעט 20 שנה.

הסיבה השניה היא הירחון עצמו. מאז שהתגייסתי לצבא אני קוראת ומפרסמת בירחון, מעבר להנאה שקיבלתי מקריאת המאמרים, באמצעות ההזדמנות שקיבלתי לפרסם בירחון, גיליתי את מה שאני הכי אוהבת והכי טובה בו - ללמוד, וללמד. אני לא יכולה לדמיין אף פלטפורמה אחרת שהיתה מאפשרת לי לקבל את ההזדמנות והחשיפה הזו, ולנצח אוקיר תודה על כך.

סיבה שלישית, הכותבים! הייתה לי הזכות לעבוד עם עשרות כותבים מוכשרים, לראות מחקרים בשלב הכי גולמי שלהם, ולעזור להפוך אותם למאמרים. זו הייתה אחת החוויות הכי מספקות בתפקיד. 

הסיבה האחרונה, הקוראים (אתם!). מעבר לפידבק הנהדר שאנחנו מקבלים מכם, אני יודעת כמה אנשים קוראים את הירחון (כן, יש לי גישה לנתונים האלו :P), אתם לא תאמינו לכמויות. הקוראים מתחלקים לאנשים שעוסקים בתחום, חיילים בצבא, והסוג האהוב עלי – אנשים שיש להם תשוקה עצומה לתחום הסייבר, גם אם הם לא עוסקים בו. ויש כלכך הרבה כאלה! כל אחד מהם יכול יום אחד לקבל מוטיבציה, אולי בגלל מאמר שקרא, אולי בגלל דברי הפתיחה, או מכל סיבה אחרת, לעשות מחקר, ולפרסם אותו כאן! ואולי הפלטפורמה הזו יכולה לשנות חיים של אנשים נוספים, כפי שהיא שינתה את שלי.

אז אחרי כל זה, למה אני עוזבת?

הקוראים הותיקים של הירחון אולי יודעים שלפני שהפכתי לעורכת כתבתי לא מעט מאמרים בעצמי, על מחקרים קטנים שהייתי עושה בסופי השבוע. אבל מסתבר שלערוך את Digital Whisper לוקח דיי הרבה זמן מסופי השבוע, ככה שמאז שהפכתי לעורכת, לא זכיתי לכתוב אף מאמר לירחון.

וכפי שאמרתי, הדבר שאני הכי אוהבת זה ללמוד וללמד, אז עד כמה שאני נהנת מלהיות העורכת של הירחון, אני מתגעגעת בצורה לא פרופורציונאלית להיות כותבת בו.

אז אני לא באמת עוזבת, אני רק שמה בחזרה את הכובע האהוב עלי, ומחזירה לאפיק את הכובע שכלכך נהנתי לחבוש – עורכת Digital Whisper.

אסיים בלהגיד לכם תודה שקיבלתם אותי באהבה, ולאפיק, תודה על הזדמנות משנה חיים, נתראה במאמר הבא שלי 3>